גמרא
פירוש
כְּשִׁיקְרָא לָא חָיְישִׁינַן.
אהָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד שַׁב מַרְגָּנְיָתָא דְּצַיְירִי בִּסְדִינָא בֵּי רַבִּי מְיָאשָׁא בַּר בְּרֵיהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
מרגניתא. מרגליות. ולא פקיד. מת בלא צוואה. אתו. יורשין ובעל הפיקדון, לדינא קמיה דר׳ אמי. דלא אמיד. כלומ׳, שאינו עשיר כל כך שיצטרך לקנות מרגליות, ש״מ שאינם שלו, שאם היה אמיד, אע״ג דיהיב סימנא לא מהדרינן, דחיישי׳ שמא הוא מכרם לו עם הסדין. ועוד, דהא קא יהיב סימנא. כלומ׳, וכי תימא שמא מאיש אחר שהפקידו לו הן, הא קא יהיב סימנא, דבודאי שלו הוא. והסימן היה שאומ׳ שהן קשורים בסדינא שיש לו סימנין כך וכך. ולא אמרן. דמהימן בעל הפיקדון. אביתיה. כלומ׳, הנפקד.
חסא. שם אדם. ולא פקיד. כדאמרי׳ ביבמות שנפל לים הגדול, מאן איכא בי חסא, טבע חסא.
מיטכסא. תכשיט של משי, והיה נותן המפקיד סימן מובהק בזו המיטכסא, וכן בכסא דכספא סימן מובהק, כגון משקלו כך וכך, או הדומה לו.
איתחזי ליה מכל הני מעשים דבעינן בכי האי מילתא תלתא אנפי, חדא, שלא יהא הנפקד אמיד, ואידך, שלא יהא המפקיד רגיל ליכנס אצלו, וחדא, שיתן סימן בפיקדון.
נכסאי לטוביה. והוא לשון מתנה ומשמע לשון ירושה, במי שאינו ראוי ליורשו משמע לשון מתנה. ונפקא מינה, שאם אמ׳ על מי שאינו ראוי ליורשו נכסאי לך ואחריך לפלני, אם מת ראשון קנה שני, ואם אמ׳ על מי שראוי ליורשו אינה לשון מתנה, אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק. הילכך אי טוביה ראוי ליורשו הוה, קנה משום ירושה, ואפי׳ היה מתנה ואמ׳ אחריו לפלוני, לא היה מועיל כלום, ואי אחר הוה, קנה משום מתנה. ואי, ההוא רב טוביה, איניש דגיס ביה הוא. כלומ׳, מכירו ורגיל אצלו הרבה הוא, ובלע׳ פריואד׳. הא גיס ביה, ולרב טוביה יהבינן, והאי דקאמ׳ טוביה, משום דגיס ביה אמ׳.
שני טוביים. רחוקים, חד שכינו, וחד תלמיד חכם. תלמיד חכם קודם. דסתמא דאיניש בשעת פטירתו עביד מצוה וצדקה יתירה, והמהנה תלמיד חכם מנכסיו אין לך מצוה וצדקה גדולה מזו, כדאמרי׳ בעלמא, כל הנחמות שנתנבאו הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמיד חכם עצמו אין כל בריה יכולה לספר בטוב גדולתו, כדכת׳ עין לא ראתה וגו׳, הילכך לתלמיד חכם אמ׳. ואפי׳ ראוי ליורשו, דכיון דלא פירש לטוביה קרובי, ודאי מצוה בעי למעבד. כדכת׳ טוב שכן קרוב מאח רחוק. כמשמעו, כלומ׳, שנתרחק ממנו ולא היה מהנהו מנכסיו. וכיון דלא פירש, ודאי לשכינו הרגיל אצלו וההנהו בחייו אמ׳. שודא דדייני. אחר דעת ב״ד, לאותו שראוהו ב״ד רגיל אצלו ואוהבו יותר, נותנין.
בר איריא. בן אדם גדול בתורה, ואית דגרסי בר אוריין. דהוה אמ׳ אבוך. והכי הוה אמ׳. הא דאמ׳ שמואל וכו׳ המוכר שטר חוב לחבירו. כלו׳, בכתיבה ובמסירה, כדין אותיות שאין נקנות אלא בכתיבה ובמסירה. וחזר. מלוה. ומחלו. ללוה. מחול. דמצי טעין ליה לוה ללוקח, מאיזה כח אתה בא אלי, בכח פלוני מלוה שכתב לך קני ליה וכל שיעבודא דאית ביה, אפי׳ הכי לאו בעל דברים דידי את, דהא איהו אחולי אחליה גבאי. ואפי׳ יורש. של מלוה, שבא לידו החוב בירושה, יכול למחול. לפי שאין מכירת שטר חוב מועילה לסלק כל זכותו ממנו, אלא כחו וזכותו בה כבתחלה, ויכול לכוף בעל חובו כדמעיק׳ אם ירצה, אלא להכי מועיל כתיבה ומסירה שהוא עושה ללוקח, שיכול גם הוא לנגוש בעל חובו, שלא יוכל לומ׳ לו הלוה לאו בעל דברים דידי את. הילכך אם רוצה המוכר למחול אותו ללוה יכול למחול וכן בנו וכל היורש אותו.
ויותר מועיל מעמד שלשתן במלוה על פה מכתיבה ומסירה במלוה בשטר שלא במעמד שלשתן, שוב אינו יכול לחזור בו, ולא למחול לו ללוה, ובמוכר שטר חוב בכתיבה ומסירה, יכול. ואי למלוה בשטר רוצה למכור במעמד שלשתן, קנה לגמרי ושוב אינו יכול למחול ללוה, דלגמרי נסתלק הלוה משעבוד המלוה, ונכנס עבד תחתיו ללוה, ולא מצי גבי זה הלוקח מן הלוה ממשעבדי שיעשה מיום זה ואילך, לפי שאין לו קול, והוי כמלוה על פה, ולית ליה תקנתא דלהוי מלוה בשטר מיום זה ואילך, אלא אם כן מקרקיש ליה זוזי, כי היכי דליכתוב ליה שטרא בשמיה. אבל, מודה שמואל במכנסת שטר חוב על בעלה. כלו׳, בנכסי מלוה שלה, כדאמרי׳ נפלו לה כספים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, שאין האשה יכולה למחלו ללוה בלא רשות הבעל, מפני שידו של בעל מוחזקת בההוא שטר כידה.
והא מילת׳ דמכנסת הויא מהני מילתא מעלייתא דהוה אמ׳ אבוך.
וכן הא דאמרי׳ בבבא בתרא דמודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול, כלו׳, היורש אינו יכול למחול, דכל דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, כלומ׳, כאילו באו לידי המקבל דמי, ונסתלק היורש ממנו סילוק גמור. וכן מתפרש בהלכות הרב אלפאסי ז״ל. קריבתיה דרב נחמן וכו׳ בטובת הנאה. כלו׳, בדבר מועט, שאם נתאלמנה או נתגרשה תהא מכורה, ואם מתה יירשנה בעלה, ואמכירת ספק כי הא לא בעי איניש למקני אלא בטובת הנאה, דהיינו דבר מועט. איגרשה. ולא הספיקו הלקוחות שלקחו כתובתה לגבותה מבעל עד שמתה, והויא לה לההיא איתתא חדא ברת מההוא בעל. אתו. לקוחות. וקא תבעי ליה. כלומ׳, לגבות כתובתה מבעל, ואמ׳ להו בעל לאו בעל דברים דידי אתון, דברתאי דאית לי מינה דהיא יורשת שלה, קא תבעה לה מינאי, ולא אפרע לה ולא כלום, ואהדרו לקוחות עלה דברת, כלומ׳, שלא תתבע היא עוד כתובתה זו מאביה.
אמ׳ רב נחמן וכו׳. כלומ׳, אין מי שישיא עצה לזו כדי להפסידה מן הלקוחות, כשמואל, דאמ׳ אפי׳ יורש מוחל.
ואם תאמר, מאי אהניא ליה האי עצה, הא קיימא לן דכי אמרי׳ דחזר ומחלו מחול ואפי׳ יורש מוחל, אבל ללוקח משלם אותו מוחל ככשורא לצלמי, דדיינינן דינא דגרמי. יש לומ׳, מיירי שזו הבת לא היו לה נכסים כלל, וכשתינשא בין כך ותירש אביה, אין הבעל חייב לפרוע מה שלותה או מה שהזיקה, כדאמרי׳ העבד והאשה פגיעתן רעה.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
איתחזי ליה מכל הני מעשים דבעינן בכי האי מילתא תלתא אנפי, חדא, שלא יהא הנפקד אמיד, ואידך, שלא יהא המפקיד רגיל ליכנס אצלו, וחדא, שיתן סימן בפיקדון.
נכסאי לטוביה. והוא לשון מתנה ומשמע לשון ירושה, במי שאינו ראוי ליורשו משמע לשון מתנה. ונפקא מינה, שאם אמ׳ על מי שאינו ראוי ליורשו נכסאי לך ואחריך לפלני, אם מת ראשון קנה שני, ואם אמ׳ על מי שראוי ליורשו אינה לשון מתנה, אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק. הילכך אי טוביה ראוי ליורשו הוה, קנה משום ירושה, ואפי׳ היה מתנה ואמ׳ אחריו לפלוני, לא היה מועיל כלום, ואי אחר הוה, קנה משום מתנה. ואי, ההוא רב טוביה, איניש דגיס ביה הוא. כלומ׳, מכירו ורגיל אצלו הרבה הוא, ובלע׳ פריואד׳. הא גיס ביה, ולרב טוביה יהבינן, והאי דקאמ׳ טוביה, משום דגיס ביה אמ׳.
שני טוביים. רחוקים, חד שכינו, וחד תלמיד חכם. תלמיד חכם קודם. דסתמא דאיניש בשעת פטירתו עביד מצוה וצדקה יתירה, והמהנה תלמיד חכם מנכסיו אין לך מצוה וצדקה גדולה מזו, כדאמרי׳ בעלמא, כל הנחמות שנתנבאו הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמיד חכם עצמו אין כל בריה יכולה לספר בטוב גדולתו, כדכת׳ עין לא ראתה וגו׳, הילכך לתלמיד חכם אמ׳. ואפי׳ ראוי ליורשו, דכיון דלא פירש לטוביה קרובי, ודאי מצוה בעי למעבד. כדכת׳ טוב שכן קרוב מאח רחוק. כמשמעו, כלומ׳, שנתרחק ממנו ולא היה מהנהו מנכסיו. וכיון דלא פירש, ודאי לשכינו הרגיל אצלו וההנהו בחייו אמ׳. שודא דדייני. אחר דעת ב״ד, לאותו שראוהו ב״ד רגיל אצלו ואוהבו יותר, נותנין.
בר איריא. בן אדם גדול בתורה, ואית דגרסי בר אוריין. דהוה אמ׳ אבוך. והכי הוה אמ׳. הא דאמ׳ שמואל וכו׳ המוכר שטר חוב לחבירו. כלו׳, בכתיבה ובמסירה, כדין אותיות שאין נקנות אלא בכתיבה ובמסירה. וחזר. מלוה. ומחלו. ללוה. מחול. דמצי טעין ליה לוה ללוקח, מאיזה כח אתה בא אלי, בכח פלוני מלוה שכתב לך קני ליה וכל שיעבודא דאית ביה, אפי׳ הכי לאו בעל דברים דידי את, דהא איהו אחולי אחליה גבאי. ואפי׳ יורש. של מלוה, שבא לידו החוב בירושה, יכול למחול. לפי שאין מכירת שטר חוב מועילה לסלק כל זכותו ממנו, אלא כחו וזכותו בה כבתחלה, ויכול לכוף בעל חובו כדמעיק׳ אם ירצה, אלא להכי מועיל כתיבה ומסירה שהוא עושה ללוקח, שיכול גם הוא לנגוש בעל חובו, שלא יוכל לומ׳ לו הלוה לאו בעל דברים דידי את. הילכך אם רוצה המוכר למחול אותו ללוה יכול למחול וכן בנו וכל היורש אותו.
ויותר מועיל מעמד שלשתן במלוה על פה מכתיבה ומסירה במלוה בשטר שלא במעמד שלשתן, שוב אינו יכול לחזור בו, ולא למחול לו ללוה, ובמוכר שטר חוב בכתיבה ומסירה, יכול. ואי למלוה בשטר רוצה למכור במעמד שלשתן, קנה לגמרי ושוב אינו יכול למחול ללוה, דלגמרי נסתלק הלוה משעבוד המלוה, ונכנס עבד תחתיו ללוה, ולא מצי גבי זה הלוקח מן הלוה ממשעבדי שיעשה מיום זה ואילך, לפי שאין לו קול, והוי כמלוה על פה, ולית ליה תקנתא דלהוי מלוה בשטר מיום זה ואילך, אלא אם כן מקרקיש ליה זוזי, כי היכי דליכתוב ליה שטרא בשמיה. אבל, מודה שמואל במכנסת שטר חוב על בעלה. כלו׳, בנכסי מלוה שלה, כדאמרי׳ נפלו לה כספים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, שאין האשה יכולה למחלו ללוה בלא רשות הבעל, מפני שידו של בעל מוחזקת בההוא שטר כידה.
והא מילת׳ דמכנסת הויא מהני מילתא מעלייתא דהוה אמ׳ אבוך.
וכן הא דאמרי׳ בבבא בתרא דמודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול, כלו׳, היורש אינו יכול למחול, דכל דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, כלומ׳, כאילו באו לידי המקבל דמי, ונסתלק היורש ממנו סילוק גמור. וכן מתפרש בהלכות הרב אלפאסי ז״ל. קריבתיה דרב נחמן וכו׳ בטובת הנאה. כלו׳, בדבר מועט, שאם נתאלמנה או נתגרשה תהא מכורה, ואם מתה יירשנה בעלה, ואמכירת ספק כי הא לא בעי איניש למקני אלא בטובת הנאה, דהיינו דבר מועט. איגרשה. ולא הספיקו הלקוחות שלקחו כתובתה לגבותה מבעל עד שמתה, והויא לה לההיא איתתא חדא ברת מההוא בעל. אתו. לקוחות. וקא תבעי ליה. כלומ׳, לגבות כתובתה מבעל, ואמ׳ להו בעל לאו בעל דברים דידי אתון, דברתאי דאית לי מינה דהיא יורשת שלה, קא תבעה לה מינאי, ולא אפרע לה ולא כלום, ואהדרו לקוחות עלה דברת, כלומ׳, שלא תתבע היא עוד כתובתה זו מאביה.
אמ׳ רב נחמן וכו׳. כלומ׳, אין מי שישיא עצה לזו כדי להפסידה מן הלקוחות, כשמואל, דאמ׳ אפי׳ יורש מוחל.
ואם תאמר, מאי אהניא ליה האי עצה, הא קיימא לן דכי אמרי׳ דחזר ומחלו מחול ואפי׳ יורש מוחל, אבל ללוקח משלם אותו מוחל ככשורא לצלמי, דדיינינן דינא דגרמי. יש לומ׳, מיירי שזו הבת לא היו לה נכסים כלל, וכשתינשא בין כך ותירש אביה, אין הבעל חייב לפרוע מה שלותה או מה שהזיקה, כדאמרי׳ העבד והאשה פגיעתן רעה.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
הערות
הערות
Gemara
Peirush